הכל היה מטושטש מדי או תוקפני מדי או קצר מדי או ארוך מדי ושום דבר לא היה טוב מספיק כדי לעבור את הגבול הדמיוני הזה שבין המחשבות למעשים. וככה סגרתי את החלון בכל פעם מחדש, מוותרת על הרעיון של הבלוג וממשיכה להתמודד עם הכל לבד. כי אם יש משהו שהפכתי למומחית בו עם השנים, זה לשמור את הכל בבטן ולהגיד שהכל בסדר כששום דבר בעצם לא בסדר.
עד שהכל מתפוצץ.
אז מה יש לי שאני כבר כל כך לחוצה ממנו? שני אודישנים למסגרות תיאטרון שאני צריכה להתכונן אליהם, עבודה במתמטיקה שאני צריכה להגיש, תחילת הלימודים, וכמובן - היום הולדת שלי. וכמו כל מתבגרת מפגרת, יש את זה שאני מאוהבת בו שלא טורח להתסכל עליי, את התקווה הזאת שאולי אני אמצא את חברת הנפש שלי השנה (מה ששוב, לא יקרה) וחוץ מכל החרא הזה יש לי גם משפחה דפוקה לגמרי. הגעתי לנקודה שאני פשוט רוצה לדלג לאוקטובר ולגלות שהכל נגמר, שאני יכולה לנשום, שהכל בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. אף פעם.
אני מרגישה כמו איזו צלחת שמישהו שבר ולא טורח לתקן, ואני פשוט רוצה שמישהו יטרח לבוא ולאחות את השברים שלי. שמישהו יבוא ויהפוך את הכל לבסדר. אבל למדתי עם השנים שזה לא קורה, שזה גם לא יקרה בקרוב, אז כנראה שמחר זה ייגמר. מחר אני כבר אחזור לשגרה, אשמור את הכל בבטן, אעמיד פנים שהכל בסדר כששום דבר לא בסדר ואקווה לטוב.
כי זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות טוב.
ואולי בפעם הבאה שהכל יתפוצץ, אני אחזור לפרוק בבלוג הזה.
;){kind=link}